שאלות ותשובות
להגנה על פרויקט הגמר

פרויקט הכולל 4 מבנים דו משפחתים בשטח כולל של 2000 מ"ר, מחולק ל 2 שלבים.

תחילה התארגנות באתר, גידור, עבודות עפר, קירות תומכים, וחפירות למרתפים.

תחילת עבודות שלד של מבנים 1,2 של שלב א, ולאחר עבודות השלד תחילת גמר.

במקביל לעבודות הגמר תחילת שלד במבנים 3,4 בשלב ב' ולאחר סיום השלד תחילת גמר.

בעיר ________

את מפלס ה-0.00 קובע האדריכל, בתיאום עם המודד ועם הרשות המקומית: לפי מפלס הכביש והמדרכה בחזית המגרש, הנחיות התב"ע (גובה כניסה קובעת) והטופוגרפיה.

בפרויקט הגמר קבעתי אותו בעצמי לפי אותם שיקולים: לפי קווי הגובה בתוכנית המדידה ומפלס הכביש הקיים, בדרך כלל 20 עד 60 ס"מ מעל הכביש, כך שהניקוז יהיה מהבית אל הכביש וכמות החפירה תהיה קרובה לכמות המילוי (איזון עפר). במגרש משופע בודקים גם את מפלסי המגרשים השכנים ואת גובה הקירות התומכים שייווצרו. את ההחלטה מציגים בחתך גבהים.

ה-0.00 הוא פני הריצוף הגמור בקומת הכניסה, נקודת הייחוס לכל המפלסים: חפירה, רצפות, תקרות ופיתוח. בספר מגדירים אותו גם כמפלס אבסולוטי: 0.00 שווה ל-___ מעל פני הים.

אצלי סוג הביסוס הוא כלונסאות. קיימים סוגי ביסוס של רפסודה, יסודות בודדים, יסודות עוברים.

שטוח/רעפים

שלב א מבנים 1,2 שלב ב מבנים 3,4

כ-500 מ"ר לכל מבנה, ובסך הכל 4 × 500 = 2,000 מ"ר בפרויקט (תנאי הסף של מה"ט: לפחות 2,000 מ"ר).

כ 800 מ"ר לכל מגרש..

חרסית/סלעית/חול וכ'ו

בית דו-משפחתי / וילה בודדת / בניין מגורים, בן ___ קומות מעל מרתף, במגרש של ___ מ"ר. ההגדרה חשובה כי היא קובעת את זכויות הבנייה, את קווי הבניין ואת סוג ההיתר.

לא. מיקום הבית וכיוונו הם חלק מההיתר: קווי הבניין, המרחקים מהגבולות והגבהים נבדקו ואושרו לפי תוכנית ההעמדה. סיבוב הוא בנייה שלא לפי ההיתר, וצריך לבקש שינוי בהיתר ולקבל אישור לפני הביצוע.

בשטח המודד מסמן את פינות המבנה ואת הצירים רק לפי תוכנית ההעמדה המאושרת (שאלה 316), ובהרבה רשויות נדרש אישור מודד על הסימון לפני שממשיכים.

התב"ע (תוכנית בניין עיר). היא מורכבת מתשריט - מפה צבועה לפי ייעודי הקרקע עם גבול התוכנית בקו כחול, ומתקנון - המסמך המילולי עם המגבלות. כשיש סתירה ביניהם התקנון גובר.

התקנון קובע: קווי בניין (המרחק המינימלי מגבול המגרש לקיר), זכויות בנייה (כמה מ"ר או אחוזים מותר), תכסית (כמה מותר לכסות בכל קומה) וגובה המבנה במטרים או בקומות.

מרתף ___, קומת קרקע 0.00, קומה א' ___, גג ___. אני יודע את המספרים בעל פה ויודע להראות אותם בחתך האדריכלי ובתוכניות הקונסטרוקציה.

תוכנית העמדה מראה את מיקום המבנים על המגרשים ביחס לגבולות, לקווי הבניין ולכביש, עם הטופוגרפיה (קווי גובה כל 0.5 מ'), מפלסי ה-0.00 של כל מבנה, חץ צפון, דרכי גישה וחניות. בפרויקט גמר היא בקנה מידה 1:250 לפחות.

לבוא מוכן עם דוגמה אמיתית ולא לאלתר. למשל: הפרש הגבהים בין המגרשים חייב קיר תומך שחסם את המעבר בין שלב א' לשלב ב', ופתרתי בפתח זמני בקיר עם רמפה בשיפוע ___% שנסגר בסיום שלב א'. או: תקרת הצלעות יצאה יקרה ממקשית באותו מפתח, ובדקתי בהשוואת חלופות ובחרתי לפי המשך והמשקל.

הבוחן רוצה לראות תהליך: מה הייתה הבעיה, מה בדקתי, מה החלטתי ולמה.

מותר להביא ליום ההגנה דף נפרד שמציג את הטעות ואת התיקון. עדיף להצביע על טעות בעצמי מאשר שהבוחן ימצא אותה. אם שואלים על טעות שלא זיהיתי, עונים ביושר: כך עשיתי, וכך היה צריך לעשות.

בדקה אחת רצופה, בלי הפסקות: היכן הפרויקט, כמה מבנים, כמה קומות, שטח בנוי, סוג קרקע וביסוס, סוג שלד, שלביות, ואז עוברים ישר לתוכנית ארגון האתר ומסבירים עליה. מתחילים מארגון האתר כי זה הדבר שהבוחנים הכי אוהבים לשאול עליו.

לא תיאור של הבניין, אלא האתגר בניהול שלו. בפרויקט שלי: ארבעה מבנים בשני שלבים באותו מגרש. שלב א' עובר לגמר ולמסירה בזמן ששלב ב' עדיין בחפירה ובשלד. לכן צריך לתכנן גישה נפרדת לכל שלב, הפרדה בטיחותית בין עבודות כבדות לדיירים או לגמר, מקום לאחסון שלא חוסם את השלב השני, ולוח זמנים שבו הצוותים עוברים משלב לשלב בלי ימי בטלה.

בחרתי בשיטת מדידה (לפי כתב כמויות): הקבלן מקבל מחיר יחידה לכל סעיף, ומקבל תשלום לפי הכמויות שבוצעו בפועל ונמדדו. זו השיטה המקובלת בבנייה למגורים כשהתוכניות עוד יכולות להשתנות, והיא מתאימה לפרויקט שבו חישוב הכמויות וכתב הכמויות הם חלק מרכזי.

החלופה היא פאושלי (סכום קבוע לכל העבודה). כדי לבחור אותה צריך תוכניות ומפרט סגורים לגמרי, כי כל שינוי אחר כך הופך לדרישה לתוספת (שאלה 21).

במדידה כתב הכמויות הוא מסמך התשלום: כל סעיף צריך תיאור מדויק, יחידת מידה ואופן מדידה, כי לפיהם מודדים ומשלמים בכל חשבון. לכן כותבים במפרט המיוחד את כללי המדידה (למשל חפירה נטו, ניכוי פתחים) ושומרים חישובי כמויות וסקיצות לכל חשבון.

בפאושלי כתב הכמויות הוא רק כלי לתמחור ולחלוקת התשלומים לאבני דרך. מה שקובע הוא התוכניות והמפרט, ולכן הם חייבים להיות מפורטים וסגורים, וכל מה שלא כתוב בהם יהיה ויכוח.

המפרט הכללי לעבודות בנייה (הספר הכחול, המפרט הבין-משרדי) קובע דרישות כלליות לכל פרק: חומרים, ביצוע, בדיקות ואופני מדידה. הוא אותו מפרט לכל הפרויקטים.

המפרט הטכני המיוחד כתוב לפרויקט הזה: מה נבחר בו (סוג הבלוק, הריצוף, האיטום), דרישות שאין במפרט הכללי, ושינויים לאופני המדידה. כשיש סתירה ביניהם, בדרך כלל המיוחד גובר על הכללי - סדר העדיפויות נקבע בחוזה.

רק את מה שמיוחד לפרויקט שלי, לפי פרקי כתב הכמויות. למשל: שיטת הביסוס (כלונסאות קדוחים וקורות יסוד על ארגזים), מחיצות מאיטונג, ריצוף גרניט פורצלן 60/60 עם R10‏ בחדרים רטובים ו-R11‏ במרפסות, איטום גג ביריעות SBS‏ בשתי שכבות ובדיקת הצפה 72 שעות, איטום קירות מרתף, וטיח וצבע לפי מה שבחרתי בחלופות.

ובנוסף כללי מדידה מיוחדים, כמו חפירה נטו לפי מידות הרכיב. מה שכבר כתוב בספר הכחול לא מעתיקים, רק מפנים אליו.

הודעה בכתב של המזמין לקבלן להתחיל לעבוד, עם תאריך נקוב. מהתאריך הזה נספרת תקופת הביצוע שבחוזה ונקבעות אבני הדרך, ולא מיום החתימה על החוזה.

לפני שהצו יוצא הקבלן מגיש ערבות ביצוע ואישור ביטוחים (שאלה 26), ובפרויקט בנייה צריך גם היתר בתוקף. בגאנט שלי היום הראשון הוא תאריך הצו, ומשם מתחילה ההתארגנות באתר.

ערבות ביצוע היא ערבות בנקאית שהקבלן מוסר עם חתימת החוזה, ומבטיחה שיבצע את העבודה לפי החוזה. האחוז נקבע בחוזה, בדרך כלל 5% עד 10% מערכו. בסיום העבודה מחליפים אותה בערבות בדק קטנה יותר, כמה אחוזים מהחשבון הסופי, שמבטיחה את התיקונים בתקופת הבדק.

ערבות היא התחייבות של הבנק, והכסף נשאר אצל הקבלן. עיכבון הוא כסף של הקבלן שהמזמין מחזיק בפועל (שאלה 531).

בשלד: ת"י 466 (חוקת הבטון), ת"י 26 (בדיקות בטון, כולל בדיקת הסומך), ת"י 601 (בטון מובא), ת"י 904 (טפסות) ות"י 1139 (פיגומים). בגמר: ת"י 1920 (טיח), ת"י 1555 (ריצוף וחיפוי באריחים), ת"י 1752 (מערכות לאיטום גגות שטוחים מבטון), ת"י 1142 (מעקים ומסעדים) ות"י 5075 (טיח בממ"ד).

במערכות: ת"י 1205 (מתקני תברואה), ות"י 579 (מערכות סולאריות לחימום מים). לא מדקלמים את כולם, אלא יודעים לאיזה פרק בכתב הכמויות שייך כל תקן ומה בודקים לפיו.

לפי אופן העברת העומס: כלונס קצה (נשען על שכבה נושאת) וכלונס חיכוך (מעביר עומס דרך המעטפת).

לפי שיטת הביצוע:

1) קדיחה יבשה - קידוח במקדח רגיל ללא נוזל תומך. מתאימה לקרקע קוהזיבית יציבה (חרסית, חמרה) מעל מי תהום. הזולה והנפוצה ביותר.

2) קדיחה בבנטוניט - הקדח מלא בתרחיף בנטוניט ששומר על הדפנות מקריסה, והבטון נוצק דרך צינור טרמי מלמטה ודוחק את התרחיף. מתאימה לחול ולקרקע מתחת למי תהום.

3) קדיחה במקדח מרחף (CFA‏ - אוגר רציף) - מקדח בורגי חלול קודח עד העומק, ובזמן השליפה שואבים בטון דרך הגזע החלול כך שהקדח אף פעם לא נשאר פתוח. כלוב הזיון מוחדר לבטון הטרי אחרי היציקה. מתאימה לקרקע חלשה ולמי תהום, מהירה מאוד. עובדת בלי בנטוניט.

4) קדיחה בהקשה (מיקרופיילים / כלונסאות קטני קוטר) - פטיש פנאומטי בקוטר 15 עד 30 ס"מ, לסלע ולמקומות עם גישה מוגבלת.

5) כלונסאות מוחדרים (דפוקים) - אלמנט טרומי שמוחדר לקרקע במהלומות. כמעט לא בשימוש בבנייה למגורים בארץ.

בפרויקט שלי בחרתי ב-___ בגלל סוג הקרקע (___) ומפלס מי התהום.

גוש בטון מזוין (לרוב פירמידה קטומה או תיבה) שנוצק בבור רדוד מתחת לעמוד. משמש כשהעומסים מתונים והקרקע טובה: חול צפוף, כורכר או סלע רך רציף. בשטח רואים חפירה נקודתית, בטון רזה, כלוב זיון עם קוצים לעמוד, ויציקה.

רפסודה היא פלטת בטון מזוין מתחת לכל שטח המבנה, שמפזרת את העומס על שטח גדול. משתמשים בה כשהעומסים גדולים ביחס לתסבולת הקרקע או כשיסודות בודדים היו יוצאים צפופים מדי. מתאימה לקרקע יציבה שאינה תופחת. מתחת לרפסודה לא שמים ארגזי קלקר, כי היא צריכה לשבת ישירות על הקרקע.

חרסית היא קרקע תופחת: בחורף היא סופגת מים ומתנפחת, בקיץ מתייבשת ומתכווצת. תנועה עונתית כזאת מרימה ומורידה את הרצפה ויוצרת סדקים. לכן מבססים על כלונסאות שעוברים דרך השכבה הפעילה, ומפרידים את הרצפה מהקרקע בארגזי קלקר, שמאפשרים לקרקע לתפוח בלי לדחוף את הבטון.

עמוד יסוד הוא הקטע האנכי שבין היסוד או ראש הכלונס לבין קורת הקשר, כלומר עמוד שנמצא מתחת לקרקע. עמוד בדל הוא עמוד עילי שנוצק לבד, בלי קירות סביבו, ולכן יש לו טפסנות מארבעה צדדים.

מתווה הכלונסאות בתוכנית הביסוס מציג את מיקום כל כלונס ביחס לצירים, עם שם וקוטר לכל אחד, ולעיתים טבלת קואורדינטות ממקור ייחוס. המרחק בין שני מרכזי כלונסאות נלקח מהצירים ולא רק מהמידה הרשומה ביניהם. הסימן החוצה שרואים בציור של הכלונס הוא קו שבירה: הוא אומר שהכלונס לא מצויר באורכו המלא, כדי שהדף לא יהיה ארוך מדי.

הקו השבור הוא קו שבירה: הכלונס לא מצויר באורכו המלא (שאלה 35). לכן לא מודדים אותו בסרגל בשרטוט, אלא קוראים את המידה ואת המפלסים הכתובים.

O.K הוא קיצור מגרמנית, Oberkante, הפן העליון של האלמנט, ו-U.K (Unterkante) הוא הפן התחתון. כשכתוב ליד ראש הכלונס O.K עם מספר, זה מפלס ראש הכלונס, וממנו ועד מפלס התחתית מחשבים את אורך הכלונס.

שטח החתך: 3.14 × 0.25² = 0.196 מ"ר. נפח: 0.196 × 12 = 2.36 מ"ק. במיקסר של 9 מ"ק נכנסים 9 ÷ 2.36 = כ-3.8 כלונסאות כאלה, ולכן מתכננים את היציקה במנות שלמות של מיקסר.

מפעיל המכונה ופועל מכוון, ולידם ברזלן שמכניס את הכלוב ופועל ליציקה. הספק מקובל לקדיחה יבשה: כ-10 מ' אורך לשעה, כלומר 80 מ' ביום. מספר הימים = סך אורך הכלונסאות בבית ÷ 80. בפרויקט שלי ___ מ' כלונסאות, כלומר ___ ימים לבית.

מכונת קידוח אחת עובדת בבית אחד בכל פעם, ומספיקה בית תוך יומיים או שלושה. לכן גם אם צוותי השלד יכולים לעבוד במקביל, תחילת השלד בכל בית מוסטת בכמה ימים אחרי הבית הקודם. אפשר לפתור בשתי מכונות, אבל זה יקר ולא משתלם לפרויקט קטן.

בעד: המכונה מגיעה פעם אחת (חיסכון בהובלה), ולא תלויים בקבלן הכלונסאות באמצע הפרויקט. נגד: הזיון של ראשי הכלונסאות נשאר חשוף חודשים, תנאי השטח משתנים עד שמגיעים לשלב ב', ומגרשים חפורים תופסים מקום התארגנות ומסכנים בטיחותית.

מניחים ארגזי פוליביד/פולסטירן מוקצף/קלקר לטובת הפרדה בין הרצפה לאדמה.

באיזו קרקע: בקרקע חרסיתית (חרסית תופחת) ובקרקעות עם פוטנציאל תפיחה או שקיעה. החרסית סופחת מים, תופחת ודוחפת את הרצפה כלפי מעלה, ובייבוש מתכווצת ומשאירה חלל.

הארגזים יוצרים חלל מתחת לרצפה: הרצפה נשענת על קורות היסוד והכלונסאות ולא על הקרקע, וכשהחרסית תופחת הארגז נמעך ולא מעביר כוח לרצפה.

ההחלטה לפי דוח יועץ הקרקע. בחול, בכורכר ובסלע אין צורך בארגזים והרצפה יוצקים על מצע מהודק ובטון רזה.

מחשבים את הארגזים מתחת לרצפה לפי שטח (אורך X‏ רוחב) ומתחת לקורות יסוד לפי מ' אורך.

אני עושה בטון רזה על מנת לבצע הפרדה בין האדמה ליציקה, שלא יקרה מצב שהאדמה תשאב את המים מהבטון הטרי. בלי מים הבטון לא משלים את ההידרציה, ותחתית היציקה יוצאת חלשה ומחוררת. הבטון הרזה גם מונע מהאדמה להתערבב בבטון. בנוסף בטון רזה מיישר לי את משטח היציקה ועליו ניתן לעשות איטום.

החישוב נעשה ע"י שטח מ"ר ומתחת לקורות לפי מ' אורך.

שמתי ליתר ביטחון על מנת להפריד בין האדמה לברזל וליציקה שלא יגע בה ולא יקרה מצב של שיתוך (חלודה)

בטון רזה הוא בטון ב-15 עד ב-20 לא מזוין, בעובי 5 ס"מ, מתחת ליסודות ולרצפות, שנועד ליישר ולהפריד מהקרקע. בטקל הוא בטון מוקצף קל משקל (בערך 600 עד 1,200 ק"ג למ"ק) שיוצקים על גגות ומרפסות בעובי משתנה כדי ליצור שיפועים לניקוז. שניהם לא קונסטרוקטיביים וללא זיון, אבל התפקיד והמיקום שונים לגמרי.

הסדר הוא: חפירה, הידוק השתית, ארגזי קלקר (מתחת לרצפה ולקורות), ואז בטון רזה על הארגזים, ומעליו איטום ורצפה. הבטון הרזה מגן על הארגזים בזמן העבודה ונותן משטח ישר לזיון. במקומות שאין ארגזים (קרקע יציבה) הרזה יוצק ישירות על השתית.

מצע הוא אגרגט מדורג (חצץ ואבן גרוסה) שמפזרים ומהדקים בשכבות. סוג א' מדורג ונקי יותר, מגיע להידוק גבוה ומשמש לשכבות העליונות של דרכים ומתחת לרצפות. סוג ב' גס יותר וזול יותר, לשכבות תחתיות ולדרכי גישה זמניות באתר. עובי מקובל למצע מהודק בדרך זמנית: 20 ס"מ.

אחוז ההידוק הוא הצפיפות בשטח ביחס לצפיפות המרבית שנמדדה במעבדה בבדיקת מודיפייד AASHTO‏ לאותה קרקע. 98% אומר שהקרקע כמעט בצפיפות המרבית. בודקים בשטח במכשיר גרעיני או בחרוט חול, בכל שכבה, ומוודאים גם שרטיבות המילוי קרובה לאופטימלית. שכבות מילוי מהודקות בעובי של עד 20 ס"מ כל אחת.

אפתח את חישוב הכמויות ואחשב לפי מטר קוב - אורך כפול רוחב כפול גובה. בקורות נזכור שחייבים להפחית את עובי התקרה/רצפה מגובה הקורה.

קורת יסוד (קורת קשר) יצוקה בתוך הקרקע ומחברת בין היסודות או ראשי הכלונסאות למסגרת אחת. שאר הקורות הן בגובה התקרה: קורה תחתונה יורדת מתחת לתקרה ונוצקת איתה, וקורה עליונה עולה מעל התקרה ונוצקת אחריה.

קורת יסוד זולה יותר מפני שהטפסנות בה מינימלית: לרוב רק ההיקף, ולעיתים דפנות החפירה עצמן משמשות כטפסה. אין רגלי תמיכה ואין טפסנות תחתית, והיציקה נעשית ברמת הקרקע בלי הרמה.

תשובה 1: רצפה - אלמנטים שנחשבים כמרצף הם באים במגע עם קרקע ובעקבות זאת הם משמשים כטפסנות ומוזילים את העלות. לא לאלמנט עצמו אבל גם מצריך איטום.

תשובה 2: תקרה - אלמנטים אשר לא באים במגע עם קרקע ונמצאים "באוויר" ויש צורך לבצע טפסות ורגלי תמיכה

התשובה תלויה ביחידת המדידה, ובוחן אוהב לשמוע את ההבחנה הזאת:

למ"ר - תקרה 30 ס"מ יקרה יותר, כי יש בה 50% יותר בטון וגם הטפסות והתמיכות נושאות משקל גדול יותר.

למ"ק - תקרה 30 ס"מ זולה יותר, כי אותו מ"ר טפסנות משרת 0.30 מ"ק במקום 0.20 מ"ק, ולכן רכיב הטפסנות לכל מ"ק קטן.

בדקל תקרות נמדדות במ"ר, ולכן בכתב הכמויות התקרה העבה יקרה יותר.

משולשי המדרגות נמדדים במטר אורך: רוחב המהלך כפול מספר המדרגות.

דוגמה: מהלך ברוחב 1.20 מ' עם 8 מדרגות: 1.20 × 8 = 9.6 מ"א.

הפלטה המשופעת שמתחת למשולשים נמדדת בנפרד במ"ר לפי האורך המשופע (פיתגורס) כפול רוחב המהלך, והפודסט בנפרד במ"ר.

נימוק: המשולש הוא אלמנט עם חתך קבוע (רום × שלח ÷ 2) שחוזר לאורך רוחב המדרגה, ולכן הגיוני למדוד אותו לאורך.

פודסט שיפועי (משטח ביניים משופע בין שני מהלכים) נמדד כמו הפלטה המשופעת של המדרגות: לפי השטח המשופע האמיתי, כלומר האורך המשופע לפי פיתגורס כפול הרוחב, ולא לפי ההיטל האופקי.

פודסט ישר נמדד לפי שטחו האופקי, בסעיף הפודסטים או כתקרה לפי עוביו. בשני המקרים הפודסט נמדד בנפרד מהמשולשים ומהפלטה המשופעת של המהלכים.

למ"ר ובאותו עובי, תקרת צלעות יקרה מעט יותר (בדקל 2026: 20 ס"מ מלאה 423 ש"ח למ"ר מול 15+5 צלעות 439 ש"ח למ"ר), בגלל הבלוקים ועבודת הסידור שלהם. אבל ההשוואה הנכונה היא לפי המפתח: במפתחים גדולים תקרת צלעות חוסכת בטון ופלדה כי המשקל העצמי שלה קטן, ובמפתחים קטנים מקשית פשוטה ומהירה יותר.

לכן אין מנצח קבוע: זו שאלה של עלות חומר מול שכר עבודה ומשך ביצוע, ואת ההכרעה מציגים בהשוואת חלופות.

קורה סמויה נמצאת בתוך עובי התקרה, ולכן הבטון שלה כבר נספר בשטח התקרה ("התקרה אוכלת את הקורה"). לא מודדים לה בטון וטפסנות בנפרד.

מה שכן נוסף: הזיון שלה גדול מזיון התקרה, ולכן בחישוב הפלדה מוסיפים את הזיון של הקורה הסמויה (או מגדילים את היחס ק"ג למ"ק באזור). בתקרת צלעות הקורה הסמויה מחליפה שורת בלוקים בבטון מלא, ולכן מורידים את הבלוקים לאורכה.

לפי תקנות התכנון והבנייה: חדר למטרה עיקרית, כמו חדר מגורים או חדר שינה, 2.50 מ' לפחות. חדר שירות, פרוזדור פנימי ומרתף שירות 2.05 מ' לפחות.

הגובה הוא נטו, מפני הריצוף עד תחתית התקרה, ולכן בודקים אותו בחתך הגבהים ולא לפי ההפרש בין המפלסים (שאלה 64). למשל: מפלס למפלס 3.00 מ', פחות תקרה 0.25 מ' ופחות מילוי וריצוף כ-0.10 מ' = כ-2.65 מ' נטו, תקין.

למ"ק בטון, הפודסט יקר יותר: הוא אלמנט קטן ומבודד, ולכן יחס הטפסנות לנפח גבוה; הוא בגובה ביניים בחדר המדרגות ודורש תמיכות נפרדות; והוא מתחבר לפלטות המשופעות בזוויות, מה שמסבך את הטפסנות והזיון.

תקרה היא אלמנט גדול ופשוט, שבו הטפסנות והיציקה חוזרות על עצמן בשטח גדול, ולכן המחיר שלה נמוך יותר.

ההבדל הוא במה יש מתחת לקורה ומה נוצק איתה:

• קורת יסוד / קורת קשר - בקרקע, בין ראשי הכלונסאות, נוצקת עם הרצפה ואין לה טפסת תחתית. על ארגזי פוליביד היא קורת יסוד "תלויה".
• קורה תחתונה (יורדת) - בולטת מתחת לתקרה ונוצקת איתה, מסומנת בקו מלא.
• קורה תלויה - יש מתחתיה טפסות ותמיכות ולא קרקע. כל קורה תחתונה היא תלויה.
• קורה בדלה - נוצקת לבדה בלי תקרה, למשל בפרגולה או בשפת פתח (שאלה 72).
• קורה עליונה (עולה) - בולטת מעל התקרה, למשל מעקה בגג, מסומנת בקו מקווקו ומתומחרת לפי רוחב (שאלה 69).
• קורה סמויה - בעובי התקרה, רחבה, מסומנת בקווים מלאים ורשום עליה "סמויה".

קורה שגם יורדת מתחת לתקרה וגם עולה מעליה. מחלקים אותה לשני סעיפים: החלק היורד (גובה הקורה פחות עובי התקרה, כי התקרה אוכלת אותו) והחלק העולה מעל התקרה. יוצקים קודם את הקורה היורדת עם התקרה, ואת החלק העולה בדרך כלל יוצקים בנפרד, מיד אחרי התקרה (כשהתקרה מתקשה), ולא יחד איתה.

קורה תלויה היא קורה שיש מתחתיה טפסת תחתית ותמיכות, ולא קרקע. כל קורה תחתונה (יורדת) היא תלויה.

היקרה ביותר היא קורה תלויה בדלה, למשל בפרגולה או בשפת פתח: הטפסה שלה לא משותפת עם התקרה ויוצקים אותה לבד, בלי התקרה. כל סוגי הקורות זה מול זה בשאלה 68.

שתי המילים אומרות דברים שונים. "תלויה" - הקורה לא מונחת על הקרקע, ולכן יש לה טפסת תחתית ותמיכות. "בדלה" - הקורה נוצקת לבדה, לא יחד עם תקרה או רצפה. קורה תחתונה רגילה היא תלויה ויצוקה עם התקרה, וקורה בפרגולה או בשפת פתח בלי תקרה היא "תלויה בדלה" (שאלה 71).

הבדלה יקרה יותר כי אין תקרה שאוכלת חלק מגובהה והטפסה שלה לא משותפת. כך גם בקורות יסוד: בדלה יקרה מקורה שנוצקת עם הרצפה.

קורה סמויה שבולטת כמה סנטימטרים מעל פני התקרה, ומוסתרת בתוך שכבת המילוי (סומסום או חול) של הריצוף. בתוכנית היא תסומן בקו מקווקו כמו קורה עולה. מחשבים את החלק הבולט בנפרד.

משתי תוכניות קונסטרוקציה: מפלס פני רצפת הקומה מתוכנית הרצפה, ומפלס תחתית התקרה או הקורה מתוכנית התקרה שמעל. ההפרש הוא גובה הקיר. אם יש קורה יורדת בקו הקיר, הגובה נמדד עד תחתיתה. בהגנה מציירים חתך קטן עם שני המפלסים ומראים את החישוב.

1) קורות יסוד עם הרצפה.

2) תקרה עם הקורות היורדות, הקורות הסמויות והמדרגות.

3) עמודים עם קירות הבטון של אותה קומה (אלמנטים אנכיים).

4) קורות עולות - בדרך כלל יוצקים בנפרד, מיד אחרי התקרה (כשהתקרה מתקשה), ולא יחד איתה.

זה מכתיב את סדר הפעילויות בגאנט ואת הצוותים.

שלושה דברים: קוצים שיוצאים מהיציקה הראשונה ונקשרים לזיון של השנייה באורך חפיפה מלא, סיתות וחספוס של פני הבטון הישן וניקוי מחלב הבטון ומלכלוך, והרטבה לפני היציקה. רק אחרי אישור המפקח ממשיכים.

העיקרון: הזיון מעביר את הכוחות דרך התפר, לא הבטון. במגע עם קרקע או מים מוסיפים בתפר עצר מים (שאלה 125). הסקיצה מפרקת את החיבור לשכבות (סקיצה 17).

רק במקום שהקונסטרוקטור סימן או שהמפקח אישר מראש. בדרך כלל בשליש האמצעי של המפתח, שם כוח הגזירה קטן, ובמישור אנכי מסודר עם קוצים - לעולם לא ליד סמך, שם הגזירה מרבית. בקיר ובעמוד מפסיקים במישק אופקי ישר מתחת לתקרה.

בפרויקט שלי תכננתי שכל תקרה נוצקת ביום אחד, עם מספיק מערבלים ברצף (שאלה 365), ולכן בתקרות אין הפסקות יציקה בכלל. ההפסקות היחידות הן המתוכננות: רצפה-קיר וקיר-תקרה.

אשפרה היא שמירת הבטון לח אחרי היציקה, בהרטבה, ביריעות או בחומר אשפרה, כדי שההידרציה (התגובה של הצמנט עם המים) תימשך. בלי אשפרה הבטון מתייבש מהר, החוזק נמוך והפנים נסדקים. מתחילים כמה שעות אחרי היציקה, כשהפנים כבר התקשו, וממשיכים 7 ימים ברציפות. בקיץ מקפידים על זה יותר.

בגאנט 7 ימים קלנדריים הם 5 ימי עבודה, ולכן יש אצלי השהיה של 5 ימי עבודה אחרי יציקה (שאלה 470). ו-28 יום זה גיל בדיקת החוזק, לא זמן האשפרה (שאלה 551).

הוויברטור (מרטט מחט) מוציא את האוויר הכלוא וגורם לבטון למלא את הטפסה ולעטוף את הזיון. בלי ויברציה נוצרות כוורות (שאלה 82), ויברציה ארוכה מדי גורמת לסגרגציה - החצץ שוקע ומים ודייס עולים למעלה.

יוצקים בשכבות של עד כ-50 ס"מ, מחדירים את המחט במרווחים קבועים עד קצת לתוך השכבה הקודמת, ומפסיקים כשמופיע דייס על פני הבטון. באתר תמיד יש מרטט נוסף לגיבוי (שאלה 580, סקיצה 98).

כוורות הן אזורים של חצץ חשוף בלי דייס שממלא ביניהם. הסיבות: ויברציה חסרה, בטון סמיך מדי, זיון צפוף, או דייס שברח מטפסה לא אטומה.

תיקון: מסתתים עד בטון בריא, מנקים ומרטיבים, וממלאים בגראוט צמנטי בלתי מתכווץ. כוורת עמוקה שחושפת זיון, או באזור לחוץ כמו עמוד או סמך, מתקנים רק לפי הנחיות הקונסטרוקטור.

כי קירות הבטון אוכלים את העמודים: עמוד שנמצא בתוך קיר בטון או צמוד לו נמדד כחלק מהקיר במ"ק. גם עמוד שאורכו מעל מטר נחשב לקיר בטון בדקל. הפלדה של העמודים האלה כן חושבה, לפי הנפח שלהם.

במפגש, למשל בממ"ד שתקרתו תמיד מקשית, מודדים כל סוג בנפרד לפי שטחו. אם מתכננים קירות בקו המפגש, מתייחסים לתקרה המקשית. הקורה הסמויה שביניהן שייכת לתקרה המקשית.

57 × 0.22 = 12.54 מ"ק. אם הסעיף במחירון נמדד במ"ר (כמו רוב סעיפי התקרות בדקל) נשארים ב-57 מ"ר ובוחרים סעיף לפי העובי. חשוב לדעת להמיר בשני הכיוונים: מ"ר לְמ"ק מכפילים בעובי, מ"ק לְמ"ר מחלקים בעובי.

בגג רוב הקירות הם מעקות, לא קירות בלוקים. מודדים את הגובה מפני התקרה (אחרי הפחתת קורה עולה אם יש) ועד תחתית הקופינג, כי הקופינג נמדד בסעיף נפרד. לדוגמה: מפלס 1.35 פחות תקרה 0.25 = 1.10; פחות קורה עולה 0.40 = 0.70; פחות קופינג 0.03 = 0.67 מ' גובה בלוקים.

שימו לב: הגובה הנדרש של מעקה, 1.05 מ' (ת"י 1142), נמדד מפני הגמר שעליהם עומדים - אחרי הבטקל, האיטום והריצוף - ולא מפני הבטון. בדוגמה המעקה 1.10 מ' מעל פני הבטון, ואחרי בטקל וריצוף הוא יוצא נמוך מ-1.05 מ'. בגג נגיש צריך לבדוק את זה מול התוכנית. את הכמויות מודדים לפי התוכנית כפי שהיא.

ב-30 הוא בטון בחוזק אופייני בלחיצה של 30 מגפ"ס (300 ק"ג/סמ"ר) בגיל 28 יום. ב-40 חזק יותר ומשמש כשהקונסטרוקטור דורש: אלמנטים דקים עם עומס גבוה, עמודים בבניינים גבוהים, מבנים תת-קרקעיים בחשיפה קשה לפי ת"י 118. ממ"ד מתוכנן בב-30 לפחות לפי הנחיות פיקוד העורף. אם הקונסטרוקטור משנה מב-30 לב-40 באלמנט מסוים, לא משנים את כל כתב הכמויות אלא מוסיפים סעיף "תוספת עבור בטון ב-40" לאותו אלמנט.

לא מחליפים את סעיף האלמנט. סעיפי הבטון בדקל מתומחרים בב-30, ולכן מוסיפים סעיף "תוספת עבור בטון ב-40 במקום ב-30" רק על נפח האלמנטים ששונו. התוספת קטנה, 42 ₪ למ"ק, פחות מ-2% ממחיר האלמנט.

הפלדה והטפסנות לא משתנות בגלל החוזק, אלא אם הקונסטרוקטור שינה גם חתך או זיון. אם השינוי מגיע בזמן הביצוע, הוא ניתן כהוראה בכתב ומשולם כשינוי לפי סעיף התוספת (שאלה 89, שאלה 544).

בנייה בדבק ("שיטה יבשה"): הבלוקים, בדרך כלל איטונג או בלוקים מנוסרים מדויקים, מודבקים בשכבת דבק דקה של 2 עד 3 מ"מ בעזרת מרית משוננת. אין צורך להרטיב את הבלוק לפני הבנייה.

יתרונות: קיר ישר ומדויק, מישקים דקים (פחות גשרי קור), קצב בנייה מהיר, פחות לכלוך ופחות מים בבניין. הטיח שאחריה דק יותר.

תנאי: הבלוקים חייבים להיות במידות מדויקות ובחתך מלא, ואת השורה הראשונה מיישרים בטיט רגיל.

בנייה בטיט ("שיטה רטובה"): הבלוקים, בדרך כלל בלוקי בטון או פומיס, נבנים בטיט צמנט-חול בעובי 1 עד 1.5 ס"מ במישקים האופקיים והאנכיים.

צריך להרטיב את הבלוק לפני ההנחה כדי שלא ישאב את המים מהטיט ויחליש אותו. הקיר פחות מדויק וצריך טיח עבה יותר ליישור.

יתרונות: בלוקים זולים, סובלנות למידות לא מדויקות, חוזק הדבקה טוב. חסרונות: איטי יותר, רטוב, מישקים עבים שמהווים גשרי קור.

קירות (קירות חוץ וקירות נושאים) בעובי 20 ס"מ ומעלה: בין הבית לחוץ או בין יחידות דיור, עם דרישות בידוד תרמי ואקוסטי, איטום ולעיתים גם נשיאה. הם נמדדים בסעיף בנייה בעובי 20 ומטויחים משני הצדדים בטיח שונה (חוץ ופנים).

מחיצות בעובי 10 ס"מ (לעיתים 7 או 15): בתוך הדירה, מפרידות בין חדרים, לא נושאות, ללא דרישות בידוד תרמי. נמדדות בסעיף נפרד וזול יותר, ומטויחות בטיח פנים משני הצדדים.

בחישוב הכמויות מפרידים ביניהן כי המחיר למ"ר שונה, וגם כי הטיח, החגורות והעמודונים שונים.

חגורה היא אלמנט בטון מזוין אופקי בתוך קיר בלוקים. תפקידיה:

1) לקשור את הקיר לאורכו ולמנוע סדיקה מהתכווצות ומתנועות קטנות של המבנה.

2) לגשר מעל פתחים (דלתות וחלונות) ולהעביר את משקל הבלוקים שמעל הפתח אל הצדדים. שם היא נקראת משקוף בטון או לינטל.

3) לחלק קיר גבוה לחלקים: לפי התקן, קיר בלוקים שגובהו מעל כ-3 מ' או אורכו גדול מקבל חגורה באמצע ועמודונים אנכיים.

4) לחזק את הקיר מתחת לאדני חלונות (חגורה תחתונה).

בכמויות: החגורות נמדדות במ"ק או במ"א בנפרד, ומפחיתים אותן משטח הבלוקים.

בלוק לינטל (משקוף לינטל) הוא משקוף טרומי מזוין, שמגיע מוכן מהמפעל ומונח מעל פתח. כך נוצר משקוף בתוך הקיר בלי טפסנות ובלי יציקה באתר.

לא לבלבל עם בלוק תעלה (בלוק U‏), שיוצקים בתוכו בטון וזיון באתר.

בלוק תעלה משמש כטפסה קבועה לחגורה או למשקוף יצוק. גם באיטונג יש חגורות, ויוצקים אותן בתוך בלוקי U‏ מאיטונג.

הלינטל מחליף משקוף יצוק מעל הפתח, ומקובל במיוחד בבנייה באיטונג, שם הוא מגיע מאותו חומר ולכן הטיח אחיד ואין סדקים בין החומרים.

תנאי: הבלוק צריך להישען לפחות 20 ס"מ על הקיר מכל צד של הפתח. מעל פתחים רחבים (מעל 1.5 עד 2 מ') דורשים משקוף בטון יצוק לפי הקונסטרוקטור.

קירות חוץ מבלוקים נבנים בין העמודים אחרי שנוצקה התקרה שמעליהם, כך שהקיר נסגר מלמטה עד תחתית הקורה או התקרה.

מחיצות פנים מתחילים רק אחרי פירוק טפסות התקרה והתמיכות באותה קומה, כלומר בפועל אחרי שהשלד של הקומות מעל התקדם וזמן האשפרה עבר. בפרויקט שלי הנחתי ___ ימים מיציקת התקרה האחרונה ועד תחילת המחיצות, וזה מופיע כהשהיה בגאנט.

גשר קור הוא מקום שבו אלמנט בטון (עמוד, קורה, חגורה) חוצה את מעטפת הבלוקים ומוליך חום וקור טוב יותר מהבלוק. התוצאה: עיבוי ועובש בפנים. מטפלים בהדבקת לוחות פוליסטירן (קלקר) או לוחות צמנטיים מבודדים על פני הבטון מבחוץ לפני הטיח, לפי ת"י 1045 לבידוד תרמי.

בדרך כלל בוחרים בלוק איטונג (בטון תאי, בטון קל מאווורר) לקירות החוץ ולמחיצות, ואלה הסיבות:

1) בידוד תרמי: איטונג עומד בדרישות ת"י 1045 לבידוד תרמי כמעט בלי תוספת בידוד, ובלוק בטון רגיל מחייב בידוד נוסף.

2) משקל: בלוק איטונג קל בהרבה מבלוק בטון, ולכן קל יותר לשינוע ולבנייה, והעומס על השלד קטן יותר.

3) דיוק: הבלוקים מנוסרים במידות מדויקות ונבנים בדבק דק, ולכן הקיר ישר ושכבת הטיח דקה יותר.

4) קצב: בלוק גדול ובנייה בדבק נותנים הספק גבוה יותר לבנאי.

5) עמידות באש ובידוד אקוסטי טובים.

החסרונות שצריך לדעת להגן עליהם: מחיר גבוה יותר למ"ר, רגישות למים (חובה לאטום ולטייח נכון, במיוחד בחדרים רטובים ובמפגש עם הקרקע), ותלייה של פריטים כבדים דורשת דיבלים ייעודיים.

חלופות: בלוק בטון חלול (זול, כבד, דורש בידוד), בלוק פומיס (קל, מבודד סביר). בפרק החלופות משווים לפי מחיר, בידוד, משקל וקצב בנייה, ומסבירים למה נבחר איטונג.

בלוק סטנדרטי 20×20×40 ס"מ תופס עם המישקים כ-0.08 מ"ר, כלומר 12.5 בלוקים למ"ר. ל-10 מ"ר: 125 בלוקים, ועם פחת של 5% מזמינים כ-130.

בבית מגורים פרטי מחיצות בלוקים עמידות יותר, אקוסטיות טובה יותר, ואפשר לתלות עליהן כל דבר. גבס מתאים למשרדים ולמקומות שמשנים בהם חלוקה לעיתים קרובות, כי הוא מהיר, קל ויבש. בהשוואת החלופות בפרויקט שלי: ___.

לוח גבס עמיד מים, עם ליבה שמטופלת נגד לחות וקרטון ירוק לזיהוי. לוח ורוד הוא חסין אש. משתמשים בו בחדרים רטובים, למשל כחיפוי קירות מתחת לקרמיקה.

עמיד מים זה לא אטום: מתחת לחיפוי בחדר רטוב עדיין חובה איטום (שאלה 121). בפרויקט שלי המחיצות מאיטונג (שאלה 105), ולכן גבס ירוק נכנס רק בסגירות, למשל סגירת צנרת או כיסוי מיכל הדחה סמוי.

שתיהן יריעות ביטומניות משופרות בפולימר, וההבדל הוא בסוג הפולימר:

SBS‏ (אלסטומרי) - גמישה, עמידה בקור ובתנועות, נצמדת טוב בהלחמה. זו היריעה הנפוצה ביותר בארץ לגגות, למרפסות ולמרתפים.

APP‏ (פלסטומרי) - קשיחה יותר, עמידה יותר בחום ובקרינת UV‏, מתאימה לגגות חשופים באזורים חמים. פחות גמישה בקור.

הבחירה נעשית לפי תנאי החשיפה והדרישה במפרט, לא לפי סוג המבנה.

האיטום בגג מבוצע אחרי יציקת הבטקל (בטון קל לשיפועים) והתייבשותו: ממתינים כ-21 יום כדי שהבטקל יגיע לחוזק ותכולת הרטיבות שלו תרד, אחרת היריעה מתנתקת ונוצרות בועות.

תנאים נוספים: המעקות והקורות העולות כבר יצוקות (כדי שהיריעה תעלה עליהן עם רולקה), הרולקות בוצעו, ופתחי הניקוז מותקנים. בדרך כלל האיטום נעשה אחרי טיח החוץ של המעקות, כדי שלא יפגעו ביריעה.

אחרי האיטום: בדיקת הצפה של 72 שעות, ורק אז שכבת ההגנה או הבידוד והחיפוי מעל.

1:3 הוא יחס בנפח, חלק צמנט לשלושה חלקי חול (שאלה 110). זה טיט חזק מספיק כדי להחזיק את צורת המשולש מתחת ליריעות ובזמן ההלחמה. תערובת עשירה יותר בצמנט נוטה להתכווץ ולהיסדק, ותערובת דלה מתפוררת.

איטום הרולקה נמדד בנפרד. החלופה היא רולקה ביטומנית מוכנה 4/4 ס"מ שמיושמת בחימום, בפרק האיטום. כשהגג נאטם בציפוי ולא ביריעות, איטום הרולקות כבר כלול בסעיף הציפוי.

יתרונות: חומר זול וזמין, עמידות גבוהה באש, אחיזה טובה לטיח, ובבלוק בטון גם עיגון טוב לפריטים. בלוק איטונג נותן בנוסף בידוד תרמי טוב.

חסרונות: עבודה רטובה ואיטית, גשרי קור במישקים ובמפגש עם הבטון, סדקי התכווצות במפגש בין הבלוק לבטון אחרי כמה חודשים, ובבלוק בטון חלול צורך בבידוד תרמי נוסף בקירות החוץ.

תשובה 1: המטרה של חומר איטום = זה למנוע חדירה של מים, או כל אלמנט אחר שיכול להזיק לבטון

תשובה 2: המטרה של חומר בידוד = זה למנוע חדירה ויציאה של קור/חום ולמנוע כניסה/יציאה של רעשים

איטום בטון רזה נשתמש ביריעות ביטומניות מסוג SBS‏.

איטום גגות ומרפסות שטוחים במערכת של יריעות ביטומניות מסוג SBS‏

פריימר הוא חומר יסוד ביטומני דליל שמורחים על הבטון לפני היריעות. הוא חודר לנקבוביות, קושר את האבק ויוצר שכבת הדבקה שעליה היריעה נצמדת בהלחמה. בלי פריימר היריעה מתנתקת.

הבטקל מכיל הרבה מים, ובזמן הייבוש הוא פולט אדים. אם מלחימים עליו יריעות מוקדם מדי, האדים נלכדים מתחת ליריעה ובגל החום הראשון נוצרות בועות והיריעה מתנתקת. לכן ממתינים בערך 21 יום, וזו השהיה מפורשת בגאנט.

אני משתמש באיטום רצפות חדרים רטובים במריחות קרות באמצעות חומר ביטומני.

הלחמה במבער בתוך חלל סגור מסוכנת (עשן, אש) והיריעות עבות מדי למפלסי הריצוף בחדר. בחדרים רטובים משתמשים באיטום צמנטי גמיש או בציפוי ביטומני במריחה קרה, עם עלייה של 30 ס"מ על הקירות (במקלחת גבוה יותר, לפי המפרט) והגבהה בסף הדלת.

רק בצד שבא במגע עם הקרקע (הצד הגבוה), מפני הרגל ועד פני הקרקע, בציפוי ביטומני או בהתזה. הרגל עצמה לא נאטמת: המים לא נאגרים עליה. מאחורי הקיר מניחים צינור שרשורי בחצץ עטוף בבד גיאוטכני ונקזים דרך הקיר.

חומר גמיש שחוזר לצורתו המקורית אחרי שנמתח או נלחץ, כמו גומי. ביריעות ביטומניות זה ה-SBS‏, ובציפויים אלה חומרים ביטומניים או פוליאוריתניים אלסטומריים שמגשרים על סדקים קטנים בבטון בלי להיקרע.

עצר מים הוא מה שאוטם את הפסקת היציקה בין רצפת המרתף לקירות. יש שני סוגים:

עצר מכני: רצועת PVC‏ או גומי שקושרים לפני היציקה באמצע עובי הקיר, כך שחצי ממנה בכל יציקה. הרצועה חוסמת את מעבר המים דרך התפר.

עצר כימי (פס תופח): פס על בסיס בנטוניט או פולימר תופח, שמדביקים על פני ההפסקה, במרכז עובי הקיר, לפני היציקה השנייה. במגע עם מים הוא תופח ואוטם את התפר.

שניהם נמדדים במטר אורך בפרק 05 או 02.

סותמים את פתחי הניקוז, ממלאים מים לגובה 5 עד 7 ס"מ, לא מעל גובה עליית האיטום על המעקה, ומשאירים 72 שעות. בודקים מלמטה כתמי רטיבות בתקרה. כל כתם מעיד על כישלון: מרוקנים, מתקנים, ממתינים לייבוש ומציפים שוב. במקלחות ממלאים עד הגובה המרבי האפשרי ל-48 שעות לפחות.

כן. קירות החצר האנגלית נוגעים באדמה מבחוץ, ולכן נאטמים כמו קיר מרתף (שאלה 128), כולל החיבור לקיר המבנה. החצר פתוחה לגשם וצמודה לחלון או לדלת של המרתף, ולכן הסף של הפתח גבוה מרצפת החצר.

הרצפה בשיפוע לנקודת ניקוז שמחוברת למערכת הניקוז, ואם החצר נמוכה מהביוב - לבור שאיבה. בלי ניקוז החצר הופכת לבריכה שנכנסת למרתף.

ההקצב (אחוזים מהעלות) כולל צנרת מים חמים וקרים, ביוב ואוורור, נקודות לכלים סניטריים, מערכת סולארית וחיבור לתשתיות.

יש שתי דרכים לקחת את האחוז, ושתיהן מוצגות בסקיצה של שאלה 130. בדרך הראשונה, שבה השתמשתי, האחוז נלקח מהעלות הסופית של הפרויקט: אינסטלציה 15% וחשמל 10%, והעלות הסופית כבר כוללת את המערכות (שאלה 130). בדרך השנייה לוקחים את העלות של המבנה הבודד, ולכן היא ללא פיתוח, ומחשבים ממנה את האחוז.

כדי להגן על האחוז מסבירים מאיזה סכום הוא נלקח, ושהאחוז המדויק תלוי ברמת המערכות (מיזוג מרכזי, בית חכם, מערכת סולארית). אם מוסיפים או מורידים סעיפים במבנה, האחוז מחושב מחדש על הסכום החדש.

הכנות בשלד: שרוולים ומעברים בקורות היסוד וברצפה, צנרת ניקוז מתחת לרצפת המרתף, בורות ניקוז וחיבור זמני למים לאתר. הצנרת בקירות ובמחיצות מתחילה רק אחרי בניית המחיצות.

לצינור ביוב 110 מ"מ השיפוע המקובל 1.5% עד 2% (1.5 עד 2 ס"מ למטר), לפי ת"י 1205 ותוכנית האינסטלציה. בשיפוע קטן מדי המוצקים שוקעים בצינור ונוצרת סתימה.

בשיפוע תלול מדי בקטע אופקי המים זורמים מהר ומשאירים את המוצקים מאחור, וגם זה נגמר בסתימה. לכן תעלות הביוב בפיתוח נחפרות לפי מפלסי התחתית של הצינור בכל שוחה, ולא בעומק אחיד.

כל מה שנמצא בתוך הבטון: שרוולים למעברי צנרת בקורות ובקירות, צנרת ניקוז מתחת לרצפה וירידות ביוב, צנרת וקופסאות חשמל בתקרות, והארקת היסוד (שאלה 133). אחרי היציקה אפשר רק לקדוח, וזה פוגע בזיון.

לכן קבלני המערכות באתר כבר בשלד, נכנסים לפני כל יציקה ונבדקים יחד עם ביקורת הזיון. בגאנט זו פעילות נפרדת של הכנות בערסל השלד (שאלה 478), ובחשבון החלקי היא מקבלת אחוז מתוך ההקצב (שאלה 535).